ילדיי הקטנים, לבי עדיין עצוב, כי בני האדם חיים בשכחה של חובותיהם כלפי אלוהים.
הם אינם שומרים את החוקים שאלוהים קבע לאנושות. הם אינם מקדשים את המועדים.
רובם אינם דורכים במקדשי אלוהים, והם שוכחים את חוקיו.
בימי ראשון, כנסיות רבות ריקות, כי בני האדם חושבים רק על בידור; ובכל זאת לבי ממשיך לשפוך חסדים לתוך כל לב, בתקווה לשינוי מצדם.
כמה עצוב מרגיש לבי כשאני רואה אותם נופלים למעמקי השאול.
כן, אני בוכה, כי אני מרים, אם החסד הנוצרי; אני אם של אהבה ורחמים.
הם שוכחים את אלוהים; הם אוהבים תענוגות וחיים רק עבור העולם, ותמיד שמים את אלוהים במקום האחרון.
הם נשבעים שקר, כי לא אכפת להם מהשבועה אפילו כשחיי אדם עומדים על הפרק.
הם הורגים למען הנאת ההרג; חיות בר טובות יותר מהאדם, שכן חיית בר אינה הורגת אלא כדי להגן על עצמה או כדי להזין את עצמה, אך האדם הורג למען הנאת ההרג.
ילדיי, התמסרו לתפילה; אל תזנחו אותה, כי התפילה היא מזון לנשמה. אם הנשמה אינה ניזונה, היא תחלה.
אני, מריה, אם החסד הנוצרי, רואה נשמות רבות כל כך דוהרות לעבר הגיהנום, ועבורן, אפילו אני, אם האלוהים, איני יכולה לעשות דבר, שכן הן בחרו בחירות אלה להתעלם מאלוהים — חופש שגוזר עליהן גזר דין.
התפללו בחום עבור החוטאים וצמו כדי לסייע בכפרה על נשמותיהם המסכנות, הסובלות בשתיקה.
זהו מסרי לערב זה. אני מברכת אתכם ונושאת אתכם בליבי.
אימך השמימית, מריה, אם החסד הנוצרי