"בני, אני המלכה ושליחת השלום. אני גברת התפילה. אני גברת תפילת השעון של הצער."
אני רוצה, בני, לבקש ממך להתמדד יותר לעיתים קרובות בצליבת ישו ובצלי. כי היא מכילה 'אותות בלתי ניתנים למספר' לכלכם. באמת, אני מבטיחה:
הנפש שמעריצת את צערי יומיום לא תידון. אני אשמור עליה כל חייה. אני אחלץ אותה ממספר ניסיונות רבים. אני מניע מהנה ליפול בחטאים רבים, ואם, בשל עוונה, נפילה זו של הנפש, מוקדם מאוד, בזמן קצר, אני אשוב לקחת אותה.
תפללו. תפללו לכבוד צערי. תפללו שבע תפילות 'אבינו' בכל יום לכבוד צערי. אם האפשרות קיימת, התפללו בתפילת השער של הצער שלי. בעיקר, התמדדו גם על 'הצערים הסודיים' של ישו, שלי ושל קדוש יוסף, שנגלה כאן בהתגלויות, כי 'הם' יהיו נחמה לכם בצרה, עוז בדכאון, אור בדרך, שמחה אף באמצע הכאב, תקווה אף באמצע העצבות והאבדון, יהיה מגן בניסיונות.
לבו הטהרתי רוצה להרגיש ולהבנות איך גדול צערי עד היום. אך אם הם לא מתמדדים בצערי. אם הם לא מצפים אותי בצערי הגדולים, אני לא יכול. אני לא יכול להציג בפניהם את גודל סבלי. וכך איני יכולה לשנות לבם.
ראיתה, בני, כיצד ילדי אלה כאן, חלקם נראה יאושים ממסע ארוך, אבל עם אהבה גדולה לרגליים שלי. עבור ילדים אלו, אנחנו מרגישים מנוחה, מאוהבים, מתגמלים ומנוגנים. כמה! כמה מילדי אלה היו בידי השטן, ואני, באמצעות הודעותי כאן, משחררת אותם ממעגליו של 'התנין', שראה את עצמו, כמו בקסמים, ללא הקורבנות שהכליא בהם בגאווה, והוא עומד לפני וטריניטי הנבוכה ביותר.
מרקוס, בני! תגיל גם לבבך! כי הדמעות, הצערים, הרדיפות וכלל העינויים שסבלת עד היום למעני, במיוחד אלה של השנים הראשונות (ההתגלויות), היו מכריעים כדי שהמרת ילדי אלה תקרה, ותקרה יותר מהר. גיל עם אני, יובלי הקטן שלי ויהונתן האהוב עלי! המשיכו לשרות אותי, לאהב אותי, לקיים את ציוויי ולהעביר הכל שאנחנו מסרתי לכם.
ילדי קטנים, תבינו שאני אמא שלכם, ואני סובלת כי רואית שהם לא מקשיבים ולא רוצים לקשוב להודעותי. צערי נמשך מאות שנים, אך הוא הפך במיוחד מריר וחריף בשנות ה-180 האחרונות.
כמה התגלויות עשתית! כמה הודעות שלחתי לעולם! כמה 'סימנים' נתתי! והעולם לא רצה לקיים אותי.
למה? למה הם לא קוימים את ציוויי?
למה אתם לא מתפללין? ולמה אתם לא מתפללין עם אהבה?
אלוהים הוא אלוהים חי! וכן, עבור אלוהים חי תפילה חיה!
למה, ילדי, למה אתם כה עצלים? כה איטיים? וכה קרירים בתפילותיכם?
למה הם לא מחכים עם התלהבות לבני אלוהיי ישו ובשלי בהקדשת המיסה? למה הם נשארים בה הקדשת המיסה כ'גושי קרח'?
למה, ילדי, אתם כה עצלים ומאוסים לקרוא שוב ושוב הודעותי?
האם אני פחות משעשועיכם? האם אני פחות מפנאי שלכם? האם זה בגלל שאני 'אחרון' בנפשותיכם ובחייכם? שאתם אין לכם אהבה להודעותי?
למה לא שמעתם את קראתי מלסאלט, לורד ופטימה עד כאן? למה אתם לא מתמדדים בהודעות שניתנו שם, והונחו כאן?
למה אתם לא רוצים לשמוע להודעותי, שהם 'שולחן הישע האחרון' שאלוהים נותן לכם? למה אתם לא רוצים לשמוע להודעותי, שהן כמו 'כנפיים רוחניות ומיסטיות' שאלוהים הקדוש נותן לכם, דרךי, כדי שתוכלו לעוף לגבהים השמים, לפגוש אלוהים וישע?