הסקולר האדום של סבלות ישו

מקור הסקולר של הסבלה

ב�-26 ביולי 1846, בערב השמיני לחגיגת וינסנט הקדוש, בצהריים, התגלה אדוני לשרה אפולין אנדריבו, בת צדקה בטרוואה, צרפת. היא סיפרה כיצד ראתה את אדונינו לבוש בחלוקית אדומה וכיסוי כחול.

פניו לא היו שבורות מכאבי הפראטוריום, אלא יופי בעצם. בידו הימנית החזיק בסקולר תלוי בשני סרטי צמר, בו הוא נראה מצולם למצלבה, וברגליים של הצלב היו הכלים שהסבילו ביותר.

סביב לצלב היה כתוב: הסבל הקדוש של אדוני ישו המשיח, הושיענו. בקצה השני של הסרטים, בדות צבעונית, הייתה תמונת לבבות ישו ומריה; אחד מוקף קוצים, והשני פצוע על ידי החנית, בין שני הלביים היה צלב.

לאחר כמה ימים, ראתה שרה אפולין את אותה תמונה שנית. בסופו של דבר, הסביר אדוני לאיך ללבוש את הסקולר.

כמה חודשים לפני שגלה לה את הצלבה של הפסיון, ראתה אחותה אפולין חזון נוסף. היא עשתה את תחנות הדרך, ובתחנת 13, השתיקה הגבירה את גופתו הבלתי חי של המאסטר בזרועותיה ואמרה לה:

"העולם אבד כי הוא לא מחשיב על הפסיון של ישו המשיח; תעשה הכל כדי שהעולם יחשב, תעשי הכל כדי שיתפלל."

הגליות חזרו ונמשכו, ובכולן הדגיש אדוני את רחמיו האינסופיים כלפי בני אדם וצמאונו ליצירתם.

אישור כנסייתי

ב-1847, אב אטיין, אז הסופריאור הכללי, נסע לרומא, ונפגש עם האבי הקדוש פיוס התשיעי. הוא ניצל את ההזדמנות כדי לדבר על הגילויים לו. פיוס התשיעי לא הציב מכשול לאישור הצלבה.

הסמכות לברך את צלבת הפסיון ניתנה בלעדי לאבות המשימה, ולכן ההפצה הייתה איטית, שכן הם לא יכלו להגיע לכל הכנסיות.

לכן, נעשו בקשות רבות לאב אטיין כדי לקבל מהכס הקדוש את הסמכות להעניק זכות זו לכמרים החילוניים והרגולריים שבקשו זאת.

האבי הקדוש העניק לא רק את הרשות, אלא הוסיף גם לעיטורים שהוענקו קודם לכן, עיטור מלא כל יום חמישי בשנה למי שעונדים את הצלבה תמיד.

הסקפולר האדום של סבלות אדונינו מודגש מאוד בקריית ההעלאות ביאקראי. גברתנו הביעה בשיחות רבות את שמחתה בלבוש זה, ומתבקשת מאת ילדייה היקרים ללבושו כל יום כדי לקבל החסדים שהובטחו על ידי אמה ואדונינו לאחות אפולין אנדריבו.